רשב״א על יבמות כ׳

1 האי איסורא דאית ליה היתרא כו'. פירשו בתוס' ד"ה האי דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

2 כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי. והא דלא אמר לאתויי צרת מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא ג, ב דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים רמב"ן דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

3 והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

4 אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה וכו' והא קא פגע באחות זקוקתו. ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין יבמות כח, ב היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן עיין רמב״ן דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין יבמות יח, ב א״ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן שם מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל יבמות יח, א ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי. והא דתנן לעיל שם רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי להלן יבמות קט, ב גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין יבמות יח, א ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ״ל. אבל הרמב״ן נר״ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

5 הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן ירושלמי פ"ב ה"ד למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, וכן שכן השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

6 אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

7 אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה. ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

8 ואימא חייבי כריתות נמי. כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

9 אי הכי חייבי לאוין נמי. פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא רמב"ן דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.

10 ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל לעיל בע"א בד"ה תפסי הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא רמב"ן דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה השאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא. ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל. ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין יבמות ו, א, וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.

11 הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה, משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה.

12 אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה.

13 אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו'. פירשו בתוס' ז"ל בתוס' שלפנינו ליתא אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא.

14 אשה שאין לה בנים. בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת.

15 אשת אחיו שהיה בעולמו. כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר.

16 כל הנשים לא יתייבמו. כשלא היו להן בנים מעולם.

17 גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא. ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי לעיל יבמות יח, ב. יט, א פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות כ"ה בתוס' הרא"ש ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה.

18 אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו יבמות נד, א אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן יבמות כא, א. הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין י, א שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין שם ד"ה כל בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה ב, א נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם ה, ב אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה לעיל יבמות יא, ב איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום.

19 הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מלתא היא דאמר ריש לקיש וכו'. איכא למידק והא רבא גופיה הוא דאותיב לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר דליבום דמיין, ואיכא למימר דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי.